In this frame :

Pashkevils Board in Mea She’arim. Pashkevil is a broadside or poster that has been situated on a public wall in an Orthodox Jewish community.

 

In this board, there are obituaries displayed.

In this frame:


Eating Sfing’e next to Mea She’arim walls.

 

*Sfing'e is an airy and very light Moroccan doughnut made with a sticky, almost batter-like yeasted dough.

In this frame:

Young boy is on the way to his daily Tvila, before the morning davening. The towel is on his shoulder, the Tefilin in his bag.

In this frame:

There is a popular graffiti made by the locals: “Palestine Area”.

 

As radical ultra orthodox Jewish community, Mea She’arim people are refusing to be part of the Israeli government as citizens, though their neighbor is located in the central Israeli part of Jerusalem.

זָכוּר לִי בַּיִת בָּעֲרָפֶל; זְמַן הַמֻּנְצָח בְּצוּרוֹתָיו:

טרקובסקי אנדריי, לפסל את הזמן

אני מבתרת רימונים, שולה עשרים וארבע דגים, טובלת גופי בדיו.

הגוף שלי הוא המחולל וסביבו נעים הדברים. 
אני מבקשת להפגיש  בין היומיומי לבין טקסטים ופעולות מהקאנון הרוחני.
אני עוסקת באקט פרפורמטיבי שכולל בתוכו היברידיות, ונחרך בהטענה של החומר במסרים הקשורים בנפשי-האישי, ובתרבות-היהודי.  
העולם המיתי והעולם הדתי מייצר סתירות והסכמות שאני מבקשת להעמיד, לגעת ביחסים של אב-בת, אישה-אם, ציפור-דג, קינה-קינים, פיזי-רוחני.
כפי שאנה מנדיאטה, אמנית קובנית- אמריקאית, יצרה במרחב הפתוח מקום בשביל האדם (סדרת העבודות "ארץ גוף עובד", 1970), כך אני מנסה לייצר נוכחות פרפורמטיבית באמצעות טקסים ופעולות רפטטיביות, דרמטיות וטוטאליות הנעות בין עדינות ופגיעות לבין פוטנציאל לאגרסיה. 

כעת אני עוסקת בסביבות הקשורות במבני קבורה עתיקים בישראל והריטואלים הנערכים בהם, הלוקחים חלק באסתטיקה של החלל והאנרגיה שהוא נושא בתוכו.


מרסל תהילה ביטון, שבט התשע"ח; פברואר 2019.

היצירה אדרי במאה שערים המוצגת בתערוכה מתרחשת בשכונה אורתודכסית האדוקה והשמרנית ביותר בירושלים. 

לעומת זאת, מקור ההשראה של ביטון ליצירה הן סצינות איקוניות מתוך ארוחת בוקר בטיפאני המייצגת עולם שונה בתכלית. היא חילקה כל פריים על פי סצנת המקור וחיברה אותם שוב - דימוי לדימוי, שניה אחר שניה, תוך שימוש באותו סטורי בורד ואותה תנועת מצלמה.

עם זאת, ביצירה החדשה התנאים השתנו:  אודרי הפכה לאדרי (שם המשפחה המרוקאי הפופולארי) האוכלת ספינג'- במקום קרואסון; וההתבוננות באבני החן של טיפאני משועתקת למבט בוחן באבני הקיר הירושלמיות של מאה שערים.

 

את הסרט צילמה וערכה בחורה חרדית-חסידית, בוגרת מסלול תקשורת חזותית של סמינר לבנות בירושלים. מטעמים אידאולוגיים, נשים חרדיות על פי ההלכה, אינן צופות בסרטים שלא הופקו ע"י נשים חרדיות, וכך הן יוצרות את ז'אנר הקולנוע הנשי המשגשג בקהילות אלו בעשור האחרון. בעולם קולנועי זה גברים אינם קיימים כלל, או לחלופין מיוצגים על ידי נשים. 

 

ביטון מחליפה את הגברים מהסצנות המקוריות בנשים, ובכך מותחת את גבולות הייצוג המגדרי כפי שהוא נהוג בקולנוע הנשי-החרדי. אדרי במאה שערים מנסה לאגד נרטיב אחר שנוצר בעקבות הניגוד בין שתי התפיסות, זו האורתודוקסית וזו המתרחשת בניו-יורק הבוהמית בשנות השישים. הניסיון לשחזר את הסצנות בתנאים החדשים הופך לטקס ידוע וצפוי מראש, כאשר כל המשתתפות בו נכנסות לתוך המנגנון האיקוני ופועלות בתוכו בתנאים החדשים.

 

ביטון מבקשת לשמור על הרצף הקולנועי האייקוני בעודה בוחנת את האסתטיקה הויזואלית, המחוות הגופניות, והריטואלים הפרפורמטיביים בהקשר חדש וזר.

העבודה זוכה פרס הצטיינות של המחלקה לאמנות, בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים ו-מלגת הצטיינות לאמן צעיר של קרן התרבות אמריקה ישראל.

בספטמבר 2019 "אדרי במאה שערים" הוצגה בתערוכה ב"חלומות על מקום אחר" במרכז אדמונד דה רוטשילד, תל אביב (אוצרת: טל בן צבי).

'כלה מיידל' הוא הכינוי בשפת היידיש לבחורה רווקה שהגיעה לגיל בו היא ראויה ונדרשת למצוא את זיווגה ולהתחתן.

 

העבודה עוסקת בחווייתה האישית של האמנית ומושתת על טקסיות דתית מסורתית, כאשר מפת השולחן הדקורטיבית נדמית ככלה מכוסה לפני חופתה, מתנועעת כשידיה ממוללות חוטים אדומים, צועדת על ביצים זהובות, שוברת ומנפצת צלחות זכוכית, ומלהטטת בין מאגיה דתית למופע חושני. 

המיצג מלווה בטקסטים מכוננים מתוך הקאנון  הקבלי והמדרשים ובדו-שיח אקטיבי בין האמנית לקהל.

הטקסטים נאמרים בשפה העברית ובשפה הערבית לחילופין.

עבודת הפרפורמנס "בדמייך חיי" היא פרשנות עכשווית לטקסט נבואי המופיע בספר יחזקאל בו מתואר מהלך מחזורי כאשר בתחילה האישה נמצאת במצב של שבר ואובדן, עלובה ומתבוססת בדמה, ואז מתנערת מאשפתות ועולה לגדולה, הופכת לאישה נחשקת ומלאת פוריות. 

"וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי. רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה. וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה וַתִּהְיִי לִי. וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם וָאֶשְׁטֹף דָּמַיִךְ מֵעָלָיִךְ וָאֲסֻכֵךְ בַּשָּׁמֶן. וָאַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי. וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי וָאֶתְּנָה צְמִידִים עַל יָדַיִךְ וְרָבִיד עַל גְּרוֹנֵךְ. וָאֶתֵּן נֶזֶם עַל אַפֵּךְ וַעֲגִילִים עַל אָזְנָיִךְ וַעֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּרֹאשֵׁךְ. וַתַּעְדִּי זָהָב וָכֶסֶף וּמַלְבּוּשֵׁךְ שֵׁשׁ וָמֶשִׁי וְרִקְמָה סֹלֶת וּדְבַשׁ וָשֶׁמֶן אָכָלְתְּ וַתִּיפִי בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּצְלְחִי לִמְלוּכָה. וַיֵּצֵא לָךְ שֵׁם בַּגּוֹיִם בְּיָפְיֵךְ כִּי כָּלִיל הוּא בַּהֲדָרִי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי עָלַיִךְ נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה"

(יחזקאל פרק טז)

הפרשנויות המקובלות מפרשות את הנבואה כמתייחסת לנשמה או לאומה. בעבודה זו לוקחת לעצמה האמנית את החירות להעניק לטקסט התנכ"י פרשנות עכשווית שאינה מנותקת מהפרשנות המסורתית אך מעניקה לה משמעות אקטואלית ואישית. היא מונה את שלשלת היוחסין שלה, כנצר למשפחה רבנית מדורי דורות, לובשת את ה'קאפטען' שקיבלה מסבתה ומגייסת את מלוא המטען המסורתי שהיא נושאת על גבה אל יצירתה האישית.  בטן הריונית, סכין, גרגירי רימונים ומיץ אדום כדם משמשים אותה בפולחן הפרטי שלה, המטשטש את הגבול בין אמנית לכהנת דת.  


העבודה הוצגה בתערוכת 'תהומא רבא' במוזיאון על התפר לאמנות חברתית עכשווית.

בעבודת הוידאו ״בת הרב״ נכנסת האמנית לבית הכנסת האורתודוקסי בו משמש אביה כרב- אל עזרת הגברים. בכניסתה היא נוטלת חירות המתאפשרת לה מתוקף תפקידו של אביה. נוכחותה במרחב זה מהווה בחינה מחודשת של המוסכמות החברתיות והקהילתיות.

 

בהתחלה היא עומדת כאשר גבה מופנה אל ארון הקודש ובהמשך היא מתקרבת ופותחת את דלתות ההיכל. ברקע נשמע קולו של אביה מטעים את מזמור התפילה הנאמרת לפני פתיחת ההיכל בנוסח מרוקאי מסורתי.

 

היצירה מנכיחה את ריבוי הזהויות של האמנית, כאישה אורתודוכסית ו'בת הרב' מחד, וכאמנית אקטיביסטית מאידך, הבוחנת את מקומה בתוך המרחב הרוחני. 

העבודה ״בת הרב״ הוצגה ב2017 בביאנלה של ירושלים, ב-2018 בתערוכה "תהומא רבא" במוזיאון על התפר, ירושלים. ב-2019 העבודה הוצגה בLuz Art בלוס אנג׳לס, בגלריה של ליישטאג, סאן דייגו, ובJCC במנהטן בתערוכה "Watershed Moments".
 

"שחור על שחור" היא עבודת פרפורמנס משותפת של האמניות מרסל תהילה ביטון ואניעם דרעי. הפרפורמנס עסק בקשרים שבין הזהות המגדרית, הפוליטית והדתית של האמניות מתוך מבט ביקורתי.

 

טקס החינה המסתורי מנוהל על ידי 'אדמ"ורית' המאכילה ברימונים את הצופים ומלמדת אותם לברך כשלמרגלותיה ניצבת 'צבאית הדקלים' המשחירה את ענפי הדקל וגם את ידיה שלה.

העבודה הוצגה בבית האחים חסיד בירושלים, במסגרת הבינאלה של ירושלים 2017.


 

© 2020 Marcelle Tehila Bitton