otes & Impressions

24

N

רשמים

קאט.

אלמנה שחורה עטוית כפפות תחרה.

ניגשת.

אוחזת סכין שחיטה.

אריזות נייר זהה בגדלים שונים.

מה טומן בחובו כל אחד מהן?

מבתרת דגה

מקריבה על שולחן המזבח 

דגיגונים.

אחד, אחד

אחד,

אחד,

אחד,

אחד...

24 מתנות כהונה,

24 שנות הקרבה במים עכורים

שהטביעו חותמם בדיו שחור.

שלוליות דם שחור מבעבעות עדיין

על רצפת ההיכל.

הילת האור שוקעת,

הדגה נעטפה עמה.

הדיו יבש.

הזיכרון חי וחד,

רק הדי טפיפות רגלי מהדהדים עדיין...

שחורה אני ונאווה.

25.06.17 I מרים ליפשיץ I אמנית 

With limbs so fragile 
She sets her paper to pray
With salt-tears that dried 
She dips in the barrel 
Coated in black 
She bends her knees
And sets down her dress
In silence 
Flickering lights adjusting to darkness

She dances
And a beauty she is.

02.07.17 I Ester Malka Seruya I Artist

זה השאלה של חיים ומוות. הקו הדק בין מציאות וכליון, יצירה והשמדה.

הולדה, פריון והתחלה, לעומת רצח, שכול וסוף. 

זה רגע שהוא חי ומת. הוא בלי ספק קיים, ובכל זאת אין לו הגדרה, הוכחה, מהות.

01.07.17 I לאה שטיינברגר I מפיקה

Impressions after the performance piece by Marcelle Biton

27 Sivan 5777

BS’D

 

Death

Fertility

Death to fertility

Growth – sterility

 

Trying to fly

Struggling to stand

 

To be an artist to be a mother?

 

Setting out the dead fish

 Controlling them

Of death an observance of loss in present and future.

 

These are some of my thoughts-evolving this night afterwards -

I can see Marcelle too in a white lace dress  - setting out cup cakes decorating them

And offering them to her audience –laughing – In the future –

but tonight it is black.

 

The man after the performance who was speaking, telling, insisting…

Seemed to take issue with the young woman

Exploring life and death and fear fearlessly, a religious artist woman challenging time and fertility and on the horizon –something worrying- 

I thought

He’s knocked out because it’s so good.

It was beautiful too.

The black lace, the paper wrapping the fish -

The knife blade and fish scales- the only colour, cold, steely.

Marcelle did not notice us but she knew we were watching her

She ruined her black lace glove

To delve, with slow precision, into something very dark and cold and nasty.

And this is my overall impression -

Of courage - going into the dark - but with discipline –going to a vast space- but with form

With finely made ink drawings - exposing a bared physical body, but not here altogether on earth – a hint of flapping wings, vast space -

Pushing against boundaries –

But with restraint –The young man was confused – he was downright uncomfortable and that had to be fixed.   

He couldn’t understand it, because if he did then all his knowing was not enough

When a Haredi woman mesmerizes us with a row of dead fish,

What is he?

 

 Diana Leonie Simon

21.06.17 I Diana Simon I Artist

כשחזרתי מירושלים, בדרך, משחזרת ומעבדת את החוויה הקשה והמרגשת שעברתי עם עצמי בפרפורמנס שלך, אפופת מחשבות, נתקעה לי שורה משיר של גלי עטרי:

"...מי לא יתאהב בך, מי שאת רוצה יבוא, אל תלכי עם מי שלא, תעשי רק מה שאת אוהבת, רק מה שאת חושבת שיהיה לך טוב".

מרסל, אי אפשר שלא לאהוב אותך. את נכנסת ללב.

העבודה שלך נגעה בי במקום הכי עמוק שלי. היא דיברה בשפה שאף אחד לא יודע לדבר בשבילי. והייתי בבוקר בתערוכה של איי ויי ויי. מליון גרעינים שחורים לא הצליחו לרגש אותו כמו החבית הזו.

ואת.

שנכנסת לתוכה. "טובלת".

אני לא נרגעת מזה. בחיי. כי כמה שאני רואה אמנות (ויוצא לי), היא מגיעה מעולם אחר, מסטטוס אחר. רחוק מחיי וזה נחמד וטוב. ופה את מגיעה.

בלי לבקש רשות את שמה את הפחדים שלי על הקיר. מנכיחה אותם. מדברת. מורחת אותם, ספוג בדיו. מספרת סיפור.

לכאורה הכי טריוויאלי. סכין. דגים. עטופי נייר. טובלת ידיים בנון-שלנטיות במים. ניגשת לעבוד.

הכי לא.

כי השמלה שלך שחורה. והכפפות שלך בכלל לא מניילון.

ואת חותכת את הדג. אבל לא מניחה על גריל עם תבלינים. 

ואת שולה דג אחרי דג. ממים מטונפים. בטקסיות שמאיימת להטריף את דעתי. 

מוציאה אותם ממקור חיותם. כשהם מתים.

והדג הגדול נעטף חזרה בנייר. מן טקס קבורה, סתימת הגולל.

והדגים החתוכים נשארו שם, על השולחן. ככה. מבריקים.

כי בדיוק אז, אחרי שנגמרה הסצנה הכואבת הזו, (ואולי גם לאורכה, אבל לא שמתי לב) זרחו כאלה קרניים זהובות בלוקיישן המטורף.

והאירו את כל הסיפור. והאירו אותך.

ואותנו, הצופים. 

האירו את צלליות השלדים, האירו את הטבעות הדיו השחורות, את הדגים, את שלוליות המים ברחבי המרחב

ונתנו לי נחמה.

 

אני לא יודעת איזה מסר את רצית להעביר, ומאיזה מקום יצרת. אני יודעת איפה זה פגש אותי. האקטים שלך זיעזעו אותי. ונגעו בי.

 

אז תודה שהרחבת לי מקום בנפש שלי דרך האמנות שלך,

הוקסמתי מרמת החשיבה על כל פרט, מתהליך החקר שלך, מהחפירה במקורות, מהאומץ. כמה אומץ יש לך. 

 

יש פסוק בישעיהו (לא זוכרת את כולו) "..כי ה' יהיה לך לאור עולם, ושלמו ימי אבלך"

מאחלת שתזכי לראות באורו, ושיהיה לך (וגם לי) שפע אור ונחמה.

22.06.17 I רחל שרבני I אמנית

  general I greneral I general

למשלוח תגובה, לחצו כאן.

 

החוויה שלי מהתערוכה שלך הייתה די עוצמתית. הרגשתי. היה שם המון מה להרגיש.

מצד אחד היה בי שקט ומצד שני כל כך הרבה רעש, הרגשתי אפילו קצת מפוחדת. האווירה של המקום הנטוש הזה בגג,  ההד הזה שיש בו משהו מלחיץ. החושך בחלק מהחלל ומצד שני השמש שהייתה בדיוק בזמן הנכון ובמקום הנכון,
כשאני אומרת שהרגשתי לחץ- אני מתכוונת ללחץ הזה שביחד עם האווירה של המקום את מבינה את הדרך שבה יצרת את היצירות, ומבינה שאת הטבעת שם חותם. נתת שם משהו שאם מסתכלים על העתיד היותר רחוק- אולי לא תוכלי לתת את זה שוב. 
הסדר של היצירות היה בהתחלה הטבעה של הגוף בצורה שקטה ובסוף קצת הזכיר לי זירת רצח עם מלא דם.
הכל היה מרוח כאילו קרה שם משהו גדול לפני כן.
ואני חושבת על מה שעבר אליי מהיצירות, הידיעה שיש לנו אפשרות להשאיר חותם בעולם, חלק מעצמנו- וחותם זה יכול להיות ילדים, או יכול להיות איזה המצאה גדולה שתשנה את האנושות ויכול להיות גם דברים קטנים כמו בגוף או ברוח.

 

נזכרתי גם בהגשה הקודמת שלך, שמצאת תמונות של מישהו שאין לך מושג מי הוא, ועל פי המכתבים והזכרונות שמצאת על נייר הבנת מי הדמות הזו. אני חושבת על זה שאת עכשיו יכולה לזרוק את הקופסא עם התמונות שלו לפח. ואף אחד לא ידע או יזכור מי האיש ההוא, שבימי חייו היה אחראי על חיים או מוות של אנשים אחרים כאיש צבא. חשבתי על חיים שלמים של בן אדם שנמצאים בקופסא בידיים של מרסל ביטון ב2017.

ואת לא רוצה שמהחיים שלך תישאר קופסא שהולכת לזבל.

לא משנה אם את קטנה או גדולה, חשובה או לא.
את העברת את הנושא הזה טוב מאד, אליי לפחות, וזה עבר אליי דרך היצירות עם הגוף. גוף משתנה כל הזמן ומה שהיה היום מחר כבר שונה,
אנחנו משתנים, מזדקנים, ואת השארת חותמת של הגוף שלך עכשיו וזה לא יחזור.

עוד משהו שהעביר אליי את המועקה הזו היתה השמש. היא היתה בדיוק בזמן הפרפורמנס והשקיעה מאחורייך כל כך יפה, ואת יודעת בתוכך שהיא תכף נעלמת.
הרגשתי שם את הזמן והזמן הרגיש אותי. זמן גורם להכל להשתנות ולהפוך לעבר. הרגשתי שהזמן הזה גם חולף כלכל מהר שאני מרגישה קטנה מידי כדי לדעת איך לנצל אותו מה לעשות בו. זה כמו שנותנים לילד מליון דולר עד גיל 10, מתסכלת אותי המחשבה שהוא לא מבין כלום והוא יקנה לו צעצועים בכל הכסף כי אלה הבחירות שלו, האם אני עושה בחירות נכונות? איך אני משאירה חותם לפני שהכל משתנה? 

 

26.06.17 I חן בנימין I סטודנטית במחלקה לארכיטקטורה

© 2020 Marcelle Tehila Bitton